תשובה 2.0

כפי שכבר סיפרתי (ועוד אספר) תהליך התשובה שלי הכיל הרבה התרחשות. הרבה רגעים קטנים הצטרפו יחד לדרך שעשיתי. ברוך השם שזיכה אותי להיות במקום הזה בזמן הזה. שהחיינו וקיימנו.

היום אני כבר דוס מן המניין. מי שרואה אותי ברחוב רואה דוס מצוייץ (יענו עם ציצית), עם דיבור של דתיים (מזכיר את השם כל משפט שלישי - ברוך השם, בעזרת השם, השם ישמור וכו'). בית דתי, מטבח כשר (למהדרין), מתיקות של שבת, חינוך תורני, שיעורי תורה בדרך לעבודה, שיעורי תורה עם הילדים בשבת, עבודת המידות - ברוך שעשני יהודי.

אבל משהו חסר.

כמי שהתרגל לחיות חיים של תנועה פנימית גדולה וחזקה פתאום יש שגרה - והיא מוזרה לי. במשך השנים בניתי אחלה מפרשים ופתאום אין בהם רוח. שרירי העבודה הפנימית שלי כבר לא תפוסים כמו פעם (אני לא מזכיר את השרירים החיצוניים כי זה מביך מידי), יש פחות אדרנלין בזרם הדם. יש יציבות מבורכת, יכולת לבנות משהו לטווח ארוך - אבל הלחיים כבר לא סמוקות.

איפה נמצא אלהים? בשגרה? בפרטים הקטנים והמשעממים?

אולי הוא דווקא נמצא בדרכים שעוד לא נכבשו? במקומות העזובים? אולי הוא רוצה שיגלו אותו דווקא שם?

איך אפשר להפוך מלהיות "מחפש בלתי רגוע" - לאחד שמצא את המנוחה והנחלה.

מה הלאה? איפה המהפכה הבאה? היכן קריאת התיגר, ההתרגשות מהגילוי החדש, אי הוודאות שמשאירה אותך חד ועירני, היציאה לשטח בלי מפה, ההסתמכות על האינטינקטים הרוחניים שלי - איפה כל זה? לאן זה נעלם?

מה הלאה? איפה אני מוצא "תשובה 2.0" - הדור הבא?

מה עושה מהפכן כשנגמרת לו המהפכה?

כשהייתי צעיר, תמיד דחפתי את עצמי קדימה, להתקדם, להשתפר, לגדול. הבנתי שזו איזו שריטה פנימית שלי ולמדתי לחיות איתה, הרי "נפש יהודי הומיה". אצלי היא הומיה על סטרואידים. אצלי יש תמיד חיפוש מה הלאה, מסע ציד נצחי אחרי השלב הבא. קיויתי באיזשהוא מקום שכשאהיה גדול משהו ירגע. שיהיה שקט פנימי, מנוחה על זרי הדפנה - נחת. שלווה.

אבל, עם השנים הדחף הזה לא נרגע - אלא השתכלל.

אם פעם הוא היה קיים במקומות מוגדרים - נגיד בתחום האמונה, אז היום, כשהאמונה מקיפה כל תחום בחיי - כל אירוע שקורה הוא הזמנה להשתפר, להתקדם, ללטש עוד שפיץ, לגדול, לצמוח.

זאת אחת הסיבות שאני כמעט לא רב עם אנשים אחרים, משתדל לפחות.

לא להתבלבל - יש לי טמפרמנט מרוקאי ופתיל אשכנזי קצר (ברוך השם). החיים מזמנים הרבה הזדמנויות להתעצבן ולריב. מקום העבודה שלי מכיל כמה חברים תוקפניים ואגרסיביים שאוהבים לנשוך. לפעמים זה אפילו חוצה את התחום המקצועי ועובר לאישי. בתור גבאי בבית הכנסת אני "זוכה" לפעמים להערות יצירתיות ולפעמים סתם לפריקת עצבים אקראית של מישהו. אי אפשר להאמין עד כמה בית כנסת הוא מקום אמוציונלי.

מבחינתי, כל אירוע שכזה זו הזדמנות לצמוח. אני משתדל להיות "נעלב ואינו עולב" - כדי להרחיק את האגו מהמשוואה. כדי למצוא את נקודת האמת בכל עניין. לפעמים באמת יש לי מה לתקן ולשפר. לפעמים אני מטרה נוחה לאגרסיות של אחרים. זו הזדמנות שלי לתרגל יציבות פנימית. אמונה בעצמי. זו הזדמנות לתרגל מיקוד פנימי. להיות באופן פנימי יציב - אל מול רוחות זעף חיצוניות. משתדל מאד לשלוט בכעס שעולה בי באופן אינסטיקטיבי - כדי שאני אשלוט בו אחרי כל הפעמים שהוא שלט בי.

במקום לענות בעצבים או בציניות אני משתדל להיות ענייני. כשזה רלוונטי - אפילו להאיר פנים.

אני מודע לכך שזה מתפרש כחולשה ומזמין התקפות. אבל זה לא מעניין אותי. אני לא שם. אני מעדיף להיות "כובש יצרו" במקום להיות במקום של "יצרו כובשו". שם העבודה שלי - למרות התיסכול שלפעמים זה מזמן.

זו ההתקדמות שלי. שם אני מתאמן ומפתח שרירים פנימיים. כל רוח זעף עוזרת לי להעמיק שורשים.

אין כאן שום כוונה לאפשר לאחרים להזיק לי, או לעודד אותם לפגוע. אין כאן שום בחינה של "לתת את הלחי השניה" (שזה מנהג גויים מובהק). יש כאלה שרואים בהתנהלות הזו חולשה או הזמנה אבל אני גם יודע להגן על עצמי - במקומות שזה נדרש.

שלא חלילה ישתמע שמדובר כאן באיזה גיבור - ממש ממש לא. אלמלא מדריך הכושר הצמוד שמשגיח עלי תמיד - לא הייתי מתקדם בשום דבר. בלעדיו - כלום. אני רק צריך להגיע לחדר הכושר - הוא מחליט עבורי איזה תרגילים לעבור, דואג שלא יהיה מוגזם.

אני רוצה תמיד לדייק יותר. את עצמי, את התקשורת שלי עם אחרים, את ההתנהלות הרגשית שלי. לדייק את הרצונות שלי, האמונה, הדיבור, ההסתכלות על אחרים. מכריח את עצמי לראות את הטוב שגנוז בכל דבר.

ועדיין תמיד יש את הקריאה הפנימית: קדימה, הלאה, תמשיך לשלב הבא...

חוזרים בתשובה נמצאים תמיד במעין חיפוש. גם כשמצאת - אתה עדיין בחיפוש. זו תנועה פנימית שאי אפשר לכבות. אפשר לעמעם, להרגיע - אבל לא לכבות.

אצלי החיפוש הוא אש תמיד. הקב"ה הוא אינסופי ולכן גם החיפוש הוא אינסופי. אינני שבע - אף פעם. אין זרי דפנה, אין טפיחה על השכם, אין "להנות מהשקיעה על הפיסגה", אין מנוחה ונחלה. למדתי עם הזמן לעצור לרגע ולהסתכל לאחור - לראות בסיפוק את הדרך שכבר עברתי. ולהמשיך קדימה.

באמת שאינני יודע מה הלאה. אני כן יודע, שלאן שאפנה - לא אהיה שם לבד.

ברוך השם!