ד"ש מהשם

אחד הדברים שאני ממש אוהב, חולה על זה ממש זה היתוך בין מציאויות או זהויות.

כתבתי כבר בעבר שאני מורכב מכמה זהויות שונות (בחור דתי, מהנדס בהייטק, אוהב מוסיקה ברמ"ח איברי ועוד) ובנוסף - חי במרחבים שונים (משפחה, קהילה דתית, בית כנסת, עבודה וכו'). בכל מרחב (או זהות) יש קודים מסויימים שרלוונטיים לאותו מרחב: זה די ברור שלא הולכים עם פיג'מה לעבודה, וכמובן שלא מקיימים שיחת עבודה בתוך בית הכנסת. אפילו השפה שלי משתנה בהתאם למרחב והאנשים שמולי.

התמונה באדיבות CHAT GPT עם קצת עזרה ממני

בדעת הדוסית הקטנה שפיתחתי לי במהלך הזמן יש סולם שבודק עד כמה אותו מרחב קרוב לקדוש ברוך הוא. זה סופר ילדותי (מותר לי!) אבל אני מדרג אותו לפי הקרבה אל השם יתברך. מרחב של שבת או תפילה – בודאי קרוב. מרחב של עבודה – רחוק. משפחה – לפעמים קרוב ולפעמים רחוק. כשהשאיפה היא להיות כמה שיותר קרוב – בזמן שהחיים קורים.

לפעמים השם מחייך אלי ומראה לי כמה שהדעת הדוסית שלי היא קטנה. לפעמים המרחבים נפרצים והשם מראה לי שהוא נמצא בכל מקום – גם פה וגם פה. פתאום בארוחת צהריים בעבודה מתפתח דיון הלכתי מרתק על כשרות. מישהו בעבודה מספר לי ששני עובדים לא מסתדרים: אחד תקתקן, השני איטי – ושניהם סובלים. ואני בתגובה אומר לו שיש על הנושא הזה הלכה מפורשת "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו" (דברים כב יו"ד). או שבשבת נכנס לבית הכנסת חבר מהעבודה שבכלל גר בעיר אחרת והגיע לבר מצווה של קרובי משפחה. לוקח תמיד איזה רגע עד שהמוח קולט שהוא צריך לחבר ביחד שני נושאים משני מרחבים שונים. המוח רגיל לתבניות האלה שפתאום מתמזגות.

השם מערבב לי את המרחבים: במרחב חילוני פתאום יש ניצוצות של קודש וההפך. כאילו הוא אומר לי שאין מקום לתחום אותו רק למרחב אחד. שאין מה למדר אותו ממרחב כזה או אחר. כל התיחום (המיותר) הזה הוא כדי שהדעת שלי תוכל להחזיק מעמד, להשאר בתפקיד. אבל באמת השם נמצא בכל המרחבים. השם מציץ מן החרכים (הסדקים) של המציאות הפנימית שלי ומראה לי שהוא באמת "ממלא כל עלמין" (ממלא את כל העולמות – תיקוני זהר דף ה/א). ויש בזה מתיקות גדולה מאד. המרחק שבו אני מציב את עצמי מהשם יתברך מתקצר בבת אחת, ברגע אחד - לתזכורת מהי האמת. כאילו השם עושה לי קו-קו (כמו שעושים לתינוקות) מהצד השני של התפיסה שלי – ושנינו צוחקים.

ולפעמים פריצת המסגרות הזו יכולה מאד לאתגר. במיוחד כשאני נתפס לא מוכן.

קבלו סיפור:

יום חמישי שגרתי, שעת בוקר מאוחרת. נתבקשתי להצטרף לדיון מנהלים אצלי בעבודה – שקורה בזום. מדובר בדיון מנהלים קבוע שמתקיים כל שבוע רק שהפעם עסקו גם באיזה נושא שרלוונטי אלי.

הדיון התקיים כסדרו, רובו עסק בנושאים שלא עניינו אותי כך שהפלגתי במחשבות למחוזות אחרים. לקראת סיום הדיון הסמנכ"ל שהוביל את הדיון פתאום אומר: "ועכשיו קובי יגיד לנו דבר תורה לכבוד שבת".

אפשר לומר שמעולם הקשב שלי לא נאסף במהירות שכזו – "מה הוא אמר? שמעתי נכון? קובי יגיד לנו דבר תורה? מאיפה זה הגיע? מה דבר תורה עכשיו?"

ברשותכם, אני רוצה לעשות זום-אין לכמה שניות שעברו מרגע שהסמנכ"ל דיבר. אני זוכר אותן כמעט תמונה אחר תמונה. אם סרט ממוצע מריץ 25 תמונות (פריימים) לשניה – אז אצלי רצו בערך אלפיים כאלה. להלן מבחר:

המחשה של איך הרגשתי באותו רגע

• כעס: מה פתאום הוא נופל עלי ככה בלי הכנה? איזה מן התנהגות זאת? מתאים לו להתנהג ככה...

• ענווה: מה פתאום אני אגיד דבר תורה? מה אני איזה רב? יש לי תיקייה בראש עם דבר תורה בשלוף?

• התלבטות: נראה לי שאסרב בנימוס להצעה. אני לא רוצה חלילה לבזות את עצמי ולא את התורה ולא את נותן התורה – על ידי גמגום של דבר תורה. אי אפשר לחרטט כאן.

מצד שני, כתוב: " במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" (משנה אבות ב ה) – איפה שאין מי שיעשה את

העבודה תהיה אתה זה שעושה אותה. אז אולי אני האיש? אולי כן ננסה לחשוב על משהו?

• ניצול הזדמנות (וגאווה): הרי כל הנוכחים בדיון הם חילונים וזו הזדמנות להכניס קצת אור של קודש לתוך היום שלהם. זה כנראה יהיה הקשר היחיד שלהם לפרשת שבוע. הרי לא סתם השם שם אותי במקום הזה, ברגע הזה בסיטואציה הזו. וכמו שמרדכי אומר לאסתר – רגע לפני שגזרת המן יוצאת לפעול " ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" (מגילת אסתר ד יד). כלומר, מרדכי אומר לאסתר, נסתרות דרכי השם, את התגלגלת להיות מלכה – אולי בשביל שדווקא את תוכלי להציל את היהודים מתוך הארמון. אז אולי השם גלגל אותי לסיטואציה כדי שאני (דווקא אני, עאלק) אצוק לתוכה תוכן יהודי. אז קדימה, נחשוב על משהו.

• בלבול: רגע, איזה פרשה אנחנו בכלל? מה קראנו בשבת שעברה? מה הפרשה הבאה? איך אני פותח פה גוגל בלי שישימו לב...

• הלקאה עצמית: אחחחח, אם הייתי טורח לקרוא את הפרשה לפני שבת אז הייתי כבר מצליח לחשוב על משהו. איזו פאדיחה.

• מיץ אומץ: כבר הייתי בסיטואציות לא פחות מאתגרות. זוכר בתיכון לאומנויות, עשינו ערב קונצרט כיתתי של נגינה, יחד עם ההורים. מדובר על כיתה שלמה של נגנים מוכשרים בטירוף שהתארגנו על הרכבים קטנים וכל אחד ניגן קטע. אני זוכר שלא מצאתי פרטנרים אז פשוט הכנתי קטע סולו, לבד. קטע טכני מאד. עליתי ראשון (!) על הבמה עם החליל ופשוט ניגנתי את הקטע הזה (פרלוד של באך – גם הבחור בסרטון נאבק עם הקטע הזה😅). זוכר שהקהל היה בשוק – לא יודע אם מהאומץ או מהנגינה.

בכל מקרה, זו לא פעם ראשונה שאני עם הזרקור עלי ואני מסוגל (גם הפעם) לתת פה הופעה!

תוך כדי שאני בהיסטריה וטס במחשבות, הדיון חזר לרגע לנושא שהתפספס מקודם והחליפו בו כמה משפטים. אני בזמן הזה החלפתי צבעים.

כבר התחלתי לנסח לעצמי בראש על מה לדבר ואיך לנסח. כמובן להתנצל שזו התקלה ולא התכוננתי. ושזה הפתעה גדולה וזכות גדולה. ומשם להגיד משהו על הפרשה הקודמת שאותה איכשהו זכרתי – מקווה שזה יהיה מספיק טוב.

ואז הגיע רגע האמת.

הסמנכ"ל שוב דיבר: "טוב, יאללה קובי, בבקשה – דבר תורה!"

לקחתי נשימה עמוקה...

 פיקסתי את המחשבות...

ואז הקובי השני התחיל לדבר.

היה קובי נוסף באותו דיון שהכין דבר תורה מעניין ועמוק. מסתבר שכל שבוע, בסיום של הדיון הוא מעביר דבר תורה קצר על פרשת השבוע. הוא דיבר יפה ואני הסדרתי דופק. איזה מזל!

לא יודע ממה שמחתי יותר – מזה שלא אני צריך לדבר או שגיליתי שמקדישים מקום לתורה בדיון בעבודה. התערבבו לי השמחות.

כפי שכבר אמרתי, אני ממש אוהב את המקרים הללו. זה פשוט כיף. פתאום אנשים וסיטואציה מוארים באור שונה. זה מלמד אותי הרבה על אנשים אחרים וגם על עצמי. השם מגלה לי שיש פינות חמד נסתרות במציאות שכיף לגלות אותן. פתאום יש זיק של קודש במקום לא צפוי. זה כמו ד"ש מהשם, פתאום אנחנו לא רחוקים כמו שחשבתי. השם מראה לי שגם אם אני אולי מרגיש רחוק הוא קרוב אלי – תמיד.