מעשה בחציל

אין כמו שבת. כל ענייני היומיום נדחקים הצידה. הפלאפונים במגירה. כל המסכים כבויים. יש עכשיו 25 שעות של זמן קדוש.

בין שאר העניינים, יש מצווה (ממש!) להתענג בשבת על מאכלים טעימים. הפעולה הכי גשמית ויום יומית הופכת בשבת לדבר קדוש. לכן מקפידים להכין סעודה (לא סתם ארוחה – סעודה!) מפנקת עם מנות משובחות, יין ואפילו קינוח. המשקיענים דואגים שיהיו כמה קינוחים – סתם בשביל הכיף.

מומלץ שהמאכלים יגיעו טריים ועסיסיים לשולחן. כדי שזה יקרה אפשר לתזמן את הבישול שלהם כך שהוא יסתיים ממש סמוך לזמן הסעודה. בין כניסת שבת לסעודה עצמה יש זמן כי הולכים לבית הכנסת לקבלת שבת. לכן אם רוצים אוכל הכי טרי לשולחן אפשר לעשות זאת כך: רוב הבישול יתבצע לפני שבת ואז סמוך לכניסת שבת התבשיל יכנס לתנור על חום נמוך עם טיימר – שמכבה את התנור קצת לפני הסעודה.

זה טריק ממש נחמד - שכמעט אף אחד לא משתמש בו.

אנסה להסביר מדוע:

ערב שבת אחד (אין כמו שבת וכו') – זוגתי החליטה שהיא רוצה לתזמן את הכנת החציל כך שיגיע מוכן ומהביל לסעודת השבת.

הוא בושל מבעוד מועד – כמעט עד הסוף. רגע לפני שבת נכנס לתנור, על חום נמוך עם טיימר לעוד שעה וחצי. בדיוק הזמן שלוקח לחזור מבית הכנסת ולהתיישב לאכול. תכנית מושלמת.

כעבור כמעט שעתיים, כשאנחנו בתחילת הסעודה, שאלתי את זוגתי בנחת: "תגידי, הטיימר עם החציל לא אמור היה כבר להסתיים?"

והיא ענתה: "עקרונית כן, אבל בטח סובבתי את הכפתור קצת יותר מידי. בטח תכף זה יסתיים".

בינתיים הבית התחיל להתמלא בניחוחות מתוקים של חציל בתנור.

אחרי זמן מה, תכף הגיע ושוב שאלתי: "מה קורה עם הטיימר? את בטוחה שהוא בסדר?"

תוך כדי שהיא קמה, היא אמרה "תן לי רגע לבדוק" וחזרה אחרי דקה לשולחן חיוורת.

"הטיימר לא עובד. לא יודעת מה קרה – אבל הטיימר לא עובד. אני לא יודעת מה לעשות!"

אם זה היה סרט (שצולם ביום חול כמובן) המצלמה הייתה עוברת בסיבוב מהיר אל תוך הראש שלי,

כשאני מדפדף בעצבנות בין ספרי הלכה שונים כדי לפצח את האירוע.

לכבות את התנור – אי אפשר – שבת

לפתוח את התנור – אי אפשר – שבת (הסבר ארוך)

להנמיך את החום – אי אפשר - שבת

להשאיר את התנור פועל – גם אי אפשר – כי יש שם חציל שתכף מתחיל להשרף

אז מה עושים? שאלה החיוורת.

"יש פתרון" עניתי בצורה מלומדת (סוגר את הספרים בראש עם חיוך מנצח):

"צריך לקרוא לגוי שיכבה את התנור!" חייכתי בסיפוק.

היא נשארה עדיין חיוורת ושאלה: "עכשיו שישי בערב! מאיפה נביא לפה גוי?"

עכשיו המצלמה היתה עוברת לראש שלה כשהיא עוברת על כל הכרטיסיות של כל השכנים (היא מכירה את כולם!) – למי יש אולי מטפלת פיליפינית? אולי מישהו מכיר?

ישר זוגתי רצה לשכנה עם המטפלת הפיליפינית אבל המטפלת היתה בחופש – בכל זאת שבת.

לא היה לנו רעיון נוסף מאיפה להביא גוי. הבנו שאנחנו בפינה. פינה עם ריח של חציל בתנור.

בלית ברירה – התנדבתי לרדת למטה מתחת לבניין לנסות לצוד שם איזה גוי שאולי יעבור.

זה לא היה מופרך לחלוטין: הבניין שלנו ישב על צומת מרכזי בין כמה שכונות וליד פארק גדול. במיקום מסויים ניתן לראות כמה מאות מטרים קדימה לארבעה כיוונים שונים – לראות מרחוק מי מגיע. בנוסף לזה, פועלים סינים על אופניים חשמליים הם מראה די נפוץ בקרית אונו.

כלומר: יש היתכנות, יש מיקום טוב לתצפית – וצריך רק סבלנות כדי שאוכל ללכוד איזה גוי.

ירדתי לבד למטה, בשעת לילה מוקדמת כדי לתצפת למרחקים ולחפש גוי.

חיכיתי וחיכיתי. חיפשתי וחיפשתי.

עמדתי שם הרבה זמן (מעל שעה) – שום גוי לא הגיע.

אבל קרה שם משהו אחר ומוזר: בזמן ההמתנה ראיתי את כל חיי חולפים לפני. לא במובן של להריח את הפרחים מלמטה. ראיתי את כל חיי החילוניים חולפים לפני.

ראיתי ילדים בני 13-14 – יוצאים ממסיבת כיתה שהייתה בבנין סמוך, נותנים כיפים וצ'אפחות אחד לשני. אחריהם יצאה קבוצת בנות מצחקקות.

ראיתי קבוצת נערים ונערות בני 16-17 – הולכים משום מקום לשום מקום, חצי מהם עם הראש בטלפון.

ראיתי זוג צעירים בני 20 הולכים מחובקים בדרך לפארק.

ראיתי מכונית עוצרת ליד בית, החלונות כמעט מתפוצצים מעוצמת המוזיקה. אחרי שתי דקות יצאה בחורה בשנות ה-20 מהבית, לבושה למסיבה, נשיקות, חיבוקים ויוצאים לבילוי.

עכשיו זה הייתי אני, ממש. בגיל 13, 16, 20, 24 – ממש ככה היה נראה יום שישי שלי: ארוחת ערב עם המשפחה (פק"ל) ואחרי זה יוצאים לבילוי, לחברה, סרט עם חברים.

פתאום קלטתי איזה מרחק אני עברתי בין הנער-מתבגר שהייתי לאיפה שאני היום. היום אני מבין שהייתה איזו ריקנות שמצאה דרך להתמלא בבילויים האלה. כמובן שאז לא ידעתי לנסח את זה במילים הללו – אבל הגיל נותן פרספקטיבה. בנוסף זה עורר בי הודיה גדולה להשם יתברך שלקח אותי בדרך הזו של התשובה. נתן לי הסתכלות אחרת על החיים ופוקוס אחר.

לרגע אחד שמחתי על הטיימר המקולקל – כי אלמלא הוא לא הייתי זוכה לרטרוספקטיבה המופלאה הזו.

אבל מיד אחרי זה כבר הבנתי שמתחיל להיות מאוחר, האנשים ברחוב מתמעטים והתנור עדיין דולק.

יש משהו ברגעים כאלה שהופכים את התפילה למשהו שמגיע ממקום עמוק. הם מעלים אל פני השטח אמת שלא תמיד מתגלה. התפללתי שם ברחוב, יותר התחננתי מאשר התפללתי. לא רציתי לחלל שבת. אין לי ברירה אלא למצוא גוי שיעזור לנו. הרי אי אפשר לתת לחציל הזה להישרף – אי אפשר לדעת מה עלול להגרם כתוצאה מזה.

מצד שני כבר מאוחר, אני ממתין כבר מעל שעה ואני לא יודע מה קורה עם החציל.

לא יודע מאיפה אבל היה לי קול פנימי שאמר לי להמתין עוד.

אחרי כמה דקות, עצרה לידי מכונית ממנה יצא בחור שלא היה ספק שהוא גוי, בחור צעיר מהודו. הודיתי לשם יתברך ושקלתי במהירות אם לפנות בנימוס או ישר להפעיל כח פיזי. הנימוס ניצח (בינתיים). פניתי אליו וביקשתי שיבוא רגע אלינו הביתה ממש לדקה. הוא כנראה לא ממש הבין אנגלית, אמר לי שהוא לא יכול לבוא כי הוא ממהר לבחור שהוא מטפל בו. הוא התחיל להתרחק ממני. האופציה של הפעלת כח פיזי הפכה להיות יותר ממשית. תוך כדי הליכה ניסיתי שוב לדבר איתו, אמרתי שאנחנו גרים ממש פה קרוב וזה בדיוק דקה והוא סירב. באותו רגע קלטתי שהוא פותח את הדלת לבניין שלי. הסברתי לו שאנחנו גרים ממש פה ונשמח מאד אם יעצור אצלנו לרגע אחד. מזל שהוא הסכים כי אם לא זה היה פחות מילולי.

הגענו לבית שהריח מחציל שרוף. הסברנו מה הבעיה (באופן עקיף – כי זה בעיה לבקש ישירות) והוא כיבה את התנור. נשמנו לרווחה וכמובן שהודינו לו בשמחה גדולה. נפרדנו בחיוכים וברכות. הוא עלה לקומה שבה הוא גר ואנחנו חזרנו לשבת - בלי חציל.

הסיפור אמיתי. אני לא יודע איך השם סובב את כל האירוע כך שאקבל כזו פרספקטיבה, בלי שתכננתי והתכוונתי. ואיך יצא שלא הייתי צריך לרדוף אחרי אף גוי – הוא יצא מהאוטו ונעמד לידי. ישתבח הבורא, איזה מטעמים יצאו מהחציל השרוף הזה, למרות שלא זכינו לאכול ממנו.

ולמרות שהשם מסובב הכל לטובה, בכל מקרה, עדיף לא להשתמש בטיימר בשבת. מספיקה פעם אחת שזה משתבש כדי להבין למה זה לא מומלץ.

(התמונות במאמר באדיבות AI ממש חמוד - COPILOT (עובד על מנוע של DALL-E3)