פרשת ויקרא תשפ"ו - דבר תורה

פרשת ויקרא ובכלל - חומש ויקרא מעוררים תחושות מעורבות.

אחרי הדרמה של יציאת מצרים, ההוד של מעמד הר סיני והשמחה בהקמת המשכן - אנו צוללים אל עולם של דם, קורבנות, נגעים ופרטי פרטים שנראים לנו זרים. כל חומש ויקרא מלא פרטים טכניים, פרוצדורות ופרוטוקולים הלכתיים מדוקדקים.

זו פרשת בר המצווה שלי. מאז הבר מצווה ועד לאחרונה שאלתי את עצמי: למה? מה מנסה התורה ללמד אותנו מריבוי פרטים יבשים וטכניים.

תשובה אחת אפשרית היא מה ש"רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות..."(משנה מכות ג טז)

גם אם נכון – התירוץ הזה נותן מענה חלקי. הוא נותן הסבר חיצוני. ואילו אנחנו מקבלים רמזים עבים שהתשובה נמצאת דווקא במימד פנימי.

חומש ויקרא ממוקם בלב התורה, במרכז שלה. הוא נפתח בקריאה אל משה "ויקרא אל משה" (ויקרא א א) – "קריאה – לשון חיבה" לפי רש"י. הפרשות הפותחות עוסקות בקורבנות: קורבן מלשון קירבה.

החומש פותח בלשון של חיבה וברצון לקרבה. זו בעצם שפה של אהבה.

רמז נוסף ניתן למצוא בכך שלמרות שהפרשה עוסקת בקלקולים וחטאים מסוגים שונים: "אשר נשיא יחטא", נפש אשר תחטא" – לא מופיע שם אלק"ים (המרמז על מידת הדין) ונגזרותיו בפרשה. אלא מופיע רק שם הוי"ה – המרמז על מידת החסד.

אז איפה האהבה כאן?

נעמיק רגע בשאלה: איך יתכן קשר של אהבה בין אינסוף ברוך הוא לבין ברואים קרוצי חומר שמכילים תערובת של גשמי ורוחני? איך ברואים הנושאים בתוכם יצר הרע יכולים להתקשר ולהתחבר למקור הקדושה?

ובכן, חומש ויקרא מלמד אותנו שיש דרך לתקן. לכל פיתוי של היצר הרע יש תשובה. כל נסיון לשבש את הקשר בינינו לבורא – ניתן לשקם. את מה שנפרד והתרחק – ניתן לחבר מחדש.

לכל חטא – יש קרבן. לכל נגע וטומאה – יש טהרה. ויש פרטים רבים שמקיפים את מרחבי החיים המלמדים אותנו איך להיות קדושים. לא רק לחיות חיים של קודש אלא להיות בתוכנו קדושים.

הרמב"ן מסביר בפרשתנו:

"כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה, ציווה השם כי כאשר יחטא – יביא קרבן: יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה... כדי שיחשוב האדם כי חטא לאלוהיו בגופו ובנפשו" (ויקרא א', ט').

כלומר – הפרוצדורות היבשות מטרתן לבצע פעולה חיצונית-גשמית וגם פנימית שתשיב אותנו אל המצב הטבעי של דרך הישר. השם סולל במציאות הגשמית דרכים לתקן. הוא נותן לנו מפת דרכים מפורטת איתה ניתן לחזור הביתה מכל מקום אליו נגיע בטעות – גם כפרט וגם ככלל.

מצד שני, הכל חייב להיות מדוייק. חייבים ללכת רק בדרך הסלולה. להיצמד לפרטים ולסדר שמוגדרים. כאשר יורדים מהשביל והולכים בדרך חדשה עלולים להגיע למה שקרה לנדב ואביהוא בפרשת שמיני. אפילו כוונה טובה ללא הדיוק הנדרש עלולה לגרום לנזק.

בעולם המודרני, אנחנו חושבים שאהבה היא "ספונטניות". אנחנו חושבים שחוקים ופרטים הם האויב של הרגש. אבל ספר ויקרא בא ללמד אותנו את ההפך הגמור: ככל שהקשר עמוק יותר, כך השפה שלו מפורטת יותר. ככל שהקשר יותר רחב – הוא דורש דיוק.

תחשבו על זוג שנמצא יחד חמישים שנה. יש להם שפה סודית. מבט קטן, חצי מילה, הדרך שבה אחד מכין לשני כוס תה – אלו פרטים שנראים לאדם מבחוץ כחסרי משמעות או כ"טקסים יבשים". אבל עבורם, כל פרט כזה הוא עולם ומלואו של אהבה.

זהו ספר ויקרא. הקדוש ברוך הוא לא רוצה אהבה של "שלום שלום" וסיסמאות. הוא כאילו אומר לנו: "אני רוצה איתכם אינטימיות. אני רוצה שכל תנועה שלכם – מה שאתם אוכלים, איך אתם מתנהגים זה לזה, מה אתם מקריבים – תהיה מילה בתוך הדיאלוג בינינו".

ומחשבה נוספת: הרי הקרבן מאפשר לנו לתקן את החטא ולשוב למצב הטבעי של הקשר עם הבורא. בודאי שבתקופת דור המדבר – הקשר היה הרבה יותר ישיר. לא רק במובן של הנהגה ניסית של דור המדבר אלא בעובדה שכל תקלה או חטא – היה ניכר מייד. בין אם בגוף או בבגד כדוגמת צרעת או בהרגש פנימי שדוחף את האדם לתקן באמצעות קרבן. בימינו ולצערנו, הקשר בין החטא לביטוי החיצוני או להרגש הפנימי רחוק יותר.

המצב הטבעי, הפשוט הוא קשר אוהב עם הבורא, ואם אהבה לבורא היא הבסיס הרוחני שלנו - אז אולי זה יכול ללמד אותנו משהו על הציווי "ואהבת":

בין אם זה " ואהבת את הוי"ה אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (דברים ו ה), או "...ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט י"ח) או "... הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך..." (ויקרא י"ט ל"ד), שניהם בפרשת קדושים.

אולי ה"ואהבת" איננו רק ציווי מורכב שמצריך מאמץ פרשני ומעשי. התורה מצווה אותנו "ואהבת" – את השם, את הרע, את הגר. ולכאורה, הדבר תמוה: וכי ניתן לצוות על הרגש? איך אפשר להורות ללב לאהוב?

אלא, שה"ואהבת" אינו רק ציווי לעתיד, אלא גם תזכורת. תזכורת להווה הנצחי. המצב הטבעי והראשוני של הנשמה הוא קשר של אהבה פשוטה וחשופה עם הבורא. בעומק הנפש, החיבור כבר קיים. אנחנו לא צריכים "לברוא" אהבה מאין ליש, אלא רק לחשוף אותה.

חז"ל והפרשנים מלמדים שהמזבח משול ללב האדם. (ראה נספח)  ועל המזבח נאמר: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ, לֹא תִכְבֶּה"(ויקרא ו' ו'). משל לאותה אש האהבה הבוערת בלב כל יהודי . גם כאשר "מים רבים" שוטפים אותנו – הדאגות, היצר, האגו והגשמיות –הם יכולים אולי לכסות על האש אבל לא לכבות אותה. שהרי: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" (שה"ש ח' ז').

מכאן, שהמצוות והפעולות הנגזרות מהציווי "ואהבת" אינן אמצעי לייצור רגש חדש, אלא פעולות של "הסרת המחיצות". כשאנו מצליחים להרפות מעט מהישות, מה"אני" העמוס מה"כוחי ועוצם ידי", האש שעל המזבח הפנימי מתגלה מאליה.

עבודת השם אינה מסע אל יעד חיצוני ומרוחק, אלא תנועה של שיבה. כל מעשה של חסד לרע וכל רגע של דבקות בבורא הם ניקוי האפר מעל גחלי הלב, המאפשרים לאהבה הטבעית, זו שהייתה שם תמיד, לשוב ולהאיר.

נסכם:

באופן אישי, מבחינתי מדובר בגילוי חדש של הפרשה ושל החומש כולו. חומש ויקרא מכיל המון נקודות שכאשר מחברים אותן זו לזו – מגלים את אהבת הבורא אלינו. אהבה ששזורה בכל פרט, בכל קרבן ובכל מצווה. הבורא מניח בפנינו דרכים סלולות ומדוייקות לשוב אליו. לחזור לחיבור החי והפועם איתו. לקיים קשר אוהב וקרוב עם הקודש.

שכך יהיה בעזרת השם.

שבת שלום.

*כל התמונות נוצרו בסיוע NANO BANANA

נספח:

הנה כמה מהמקורות המרכזיים שבהם המזבח משול ללב האדם:

1. בעל הטורים (רבי יעקב בן אשר)

בפירושו על התורה (שמות כ"ז, א'), בעל הטורים עורך הקבלה מפורטת בין כלי המקדש לאיברי האדם:

"המזבח כנגד הלב, שבו מקריבים הקרבנות, וכנגדו הלב שהוא מקריב כל המחשבות."

(כלומר, כפי שהמזבח מעלה את הקורבן לה', כך הלב הוא המקום שבו מתבשלות המחשבות והכוונות המועלות לשמיים).

2. רבנו בחיי (תלמיד הרשב"א)

בספרו "כד הקמח" (ערך 'מקדש'), הוא מרחיב על המבנה האנטומי-רוחני:

"והיה המזבח בתוך המשכן כנגד הלב שהוא באמצע הגוף... וכשם שהמזבח מכפר על עוונותיו של אדם, כך הלב הוא המעורר לתשובה ומכפר."

3. אדמו"ר הזקן (בעל התניא)

בספר "לקוטי תורה" (פרשת צו), הוא מסביר את עומק הפסוק "אש תמיד תוקד על המזבח":

"המזבח הוא בחינת הלב... וצריך להיות בחינת אש תמיד בלב, שתהיה בו התלהבות תמידית להשם יתברך, ולא תכבה לעולם."

(הוא מסביר שגם כשהאדם עוסק בענייני העולם, ה"אש" בנקודה הפנימית של הלב חייבת להמשיך לבעור).

4. ה"כלי יקר" (רבי שלמה אפרים מלונטשיץ)

בפירושו על המשכן (שמות כ"ז, ח'), הוא מסביר מדוע המזבח חלול ("נבוב לוחות"):

"המזבח דומה ללב האדם, שהוא חלול ומקבל בתוכו את הדם והחיוניות... וכשם שהמזבח נבוב לוחות, כך לב האדם צריך להיות פנוי מן הגאווה כדי שתשרה בו השכינה."

5. ר' צדוק הכהן מלובלין

בספרו "צדקת הצדיק" (אות מ"א), הוא מדגיש את עניין ההקרבה העצמית:

"עיקר המזבח הוא הלב, וכל הקרבנות שהיו מקריבים במקדש לא היו אלא כדי לעורר את המזבח שבתוך האדם, שהוא הלב, להקריב את חלבו ודמו (כלומר, את תאוותיו) לה'."