שמירת עיניים

לאחד המנהלים במקום עבודתי היו הרבה תמונות על הקיר. כל תמונה מטיול אחר שלו ברחבי העולם: מפל מרשים, ג'ונגל, פסגה מושלגת וכולי. תמונה אחת, של ביקור בשבט אפריקאי – לא היתה תלויה על הקיר אבל שכבה גלויה על אחד המדפים. באותה תמונה, צולמו הילידים בלבוש הטבעי שלהם – כיסוי של איזור החלציים בלבד. באחד הביקורים שלי במשרד, עמוק לתוך תהליך התשובה, שמתי לב לתמונה שנחה על המדף ובצחוק אמרתי לו: "אני רואה גם שאתה מחזיק גם תמונות של תועבה". כמובן שהוא לא נשאר חייב והחזיר לי: "שתדע לך שרק אתה והדוס השני שמסתובב פה שמים לב לתמונה הזו. אף אחד אחר לא שם לב אליה. מה יהיה איתכם?".

לא מיהרתי לענות. ההערה שלו גרמה לי להרהר.

אמנם הוא התכוון לעקוץ אותי (ואת הדתיים) אבל בעצם הוא נתן לי את אחת המחמאות היותר נעימות שקיבלתי. לא זוכר מה עניתי לו (אם בכלל עניתי לו) אבל זוכר שבתוכי התפשט חיוך ענק.

נראה לי שנדרש כאן הסבר:

בעולם החילוני, ממנו באתי, אין הקפדה יתרה על שמירת העיניים. גוף חשוף, מראות שאינם צנועים זה דבר זמין מאד, נפוץ מאד ומקובל מאד. בגדים קצרים בקיץ – זה לא ביג דיל וכל המקצר הרי זה משובח. זה מקובל להנות ממה שיש לטבע להציע.

אותה "הנאה" רגעית היא בעצם גירוי של היצר. גם מבט חטוף, הנאה רגעית – בעצם מהווים גירוי קליל של היצר. זה נותן עניין, אדרנלין וריגוש.

בעיקרון – ככל שמגרים רגישות כלשהי – הסף שלה עולה. אנחנו מכירים את זה היטב עם קפאין, עם סיגריות, סמים (לא עלינו) ובאיזשהו מקום – גם אותו יצר שייך לקטגוריה. ככל שמגרים את היצר, סף הגירוי עולה.

בעולם הדתי, בו אני כעת, מקדשים את העיניים, לפחות ברמת האידאל. צניעות זה נושא רחב (וחשוב) ששמירת העיניים הוא חלק ממנו. בעיקרון שמירת עיניים היא כמו לאכול כשר. העיניים מזינות את הנפש. מראות שאינם צנועים – יכולים לפגוע בנפש ולהשחית אותה. כמו שבכשרות יש דרגות וחומרות – כך גם בנושא שמירת עיניים וצניעות. הכוונה לשמירת עיניים במובן הרחב – מכל מיני מראות שהם קשים לנפש או מעוררים בנפש תכונות לא רצויות. דוגמא (אמיתית!) בה נתקלתי היא שבחסידות מסויימת מכסים בספרי הילדים חיות טורפות, אריות ונמרים, בכדי לא לעורר בנפש הילדים מידה של אכזריות. זו אולי דוגמא קיצונית אך היא ממחישה עד כמה העיקרון הוא משמעותי ועמוק.

במעבר שלי מהעולם החילוני לדתי גם נושא שמירת העיניים היה עניין לא פשוט. גם בנושא הזה עברתי תהליך ופיתחתי מודעות למה נכון ורצוי. ממקום של חילוני למהדרין (לפחות במובן הזה) עברתי למקום ששומר ומקפיד ומודע לעיניים.

העיניים הם החלונות של הנפש. הן לא רק מקרינות החוצה את האיכויות של הנפש אלא גם מכניסות פנימה אל הנפש את מה שמשתקף מבחוץ. הדברים בהם אני מתבונן, הם הדברים שנכנסים פנימה. הם יכולים להזין ולבנות (כמו אוכל משובח) או להרוס ולהרעיל (כמו אוכל מקולקל). בסופו של דבר מדובר בבחירה מה יכנס פנימה.

המודעות הזו פיתחה אצלי גם רגישות לאיזה "מזון" מועיל לי ואיזה פחות. באיזשהו שלב, לקחתי אחריות על נושא שמירת העיניים. מראות שכמעט לא הייתי מבחין בהם בעבר, נגיד איזה שלט חוצות כזה או אחר, היום אני מסיט מהם את המבט. גם כי אני מבין שזה לא עושה לי טוב וגם כי אני מרגיש שזה לא עושה לי טוב. היום אני כבר מרגיש שהמראה הזה "רעיל" עבורי. אל חוף הים, שבעבר הייתי הולך אליו בלי בעיה, היום כמעט ואינני הולך – בעיקר בגלל הנושא הזה.

ניקח לדוגמא צרכן כבד של קפה. הרי הכוס הרביעית או השביעית כבר לא תזיז לו במיוחד – לא תעורר אותו. אותו צרכן של קפה, אם יפסיק לשתות קפה למשך תקופה ממושכת – פתאום, הכוס הראשונה תשפיע עליו בצורה חזקה.

אותו עיקרון בדיוק פעל בסיפור אותו פתחתי: ההרגל שלי השתנה, הפסקתי לצרוך "קפה" וסף הרגישות שלי עלה. לכן גם הבחנתי באותה תמונה שכנראה בזמן אחר בכלל לא הייתי מיחס לה חשיבות.

דברי אותו מנהל היו באמת מחמאה, הם היו הוכחה לכך שאני בדרך הנכונה, שעברתי שינוי אמיתי ומבורך.

תודה לאל!