האם יש אלקים אחרים? - הסודות הגנוזים בדיבר השני

קובי
25 בנוב׳ 2020
זמן קריאה 8 דקות

הפוסט הזה ישב לי בבטן הרבה מאד זמן - לקח לי 4 שנים לכתוב אותו. התייסרתי עם השאלות שכאן 3 שנים ולקח לי עוד שנה (וקצת) לאזור אומץ ולהעלות את הדברים על הכתב. פחדתי להתעסק בעניינים עמוקים שכאלה, פחדתי להיחשף לצדדים אפלים של המציאות וגם פחדתי לחשוף חוויות מסויימות שלי כאן בבלוג. אבל משמיים לא ויתרו לי ודחקו בי להביא את הדברים הבאים:

תורתנו הקדושה היא מעין יצור חי שמשתנה בכל פעם שמתבוננים בו. אפשר לקרוא את אותו פסוק 700 פעמים במהלך החיים ופתאום משהו בפסוק הזה יתפוס ויהפוך אותך לגמרי.

הסיפור מתחיל במכת ברק (תודעתית) שקיבלתי כשקראתי את הפסוק הראשון בעשרת הדיברות (שמות, כ, ב). הפסוק מכיל את שני הדיברות הראשונות:

"אָֽנֹכִי֙ יקוק אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הֽוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֑ים לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֱלֹקים אֲחֵרִ֖ים עַל־פָּנָֽי׃"

התבוננתי במילים "לא יהיה לך אלקים אחרים" והייתי בהלם.

אם הקב"ה הוא היחיד- אז אין שום משמעות לדיבר השני, אלא אם כן הוא לא היחיד.

האם יכול להיות שהקב"ה בעצמו מודה שקיים כזה דבר "אלקים אחרים". אם הוא בורא העולם, מלך מלכי המלכים, הבלעדי שקיים - אז איך זה שיש לו "מתחרים" על הנהגת העולם.

מלהיות האופציה היחידה בהנהגת העולם הוא "שונמך" להיות האופציה הכי טובה. רגע - יש עוד אופציות בכלל?

הקב"ה אומר זאת במפורש, לאזני כל עם ישראל - יש (גם) אלקים - אחרים!

ושאלה נוספת - הקב"ה ברא את הכל. אם הקב"ה איננו חפץ במציאות של 'אלקים אחרים' - אז למה מלכתחילה לברוא אותה? למה לא לבטל את הפיצ'ר הזה כשבוראים את העולם? מה התכלית של לברוא ולקיים מציאות שהקב"ה אומר במפורש שאיננה רצויה? הרי כשיש משהו רע ומקולקל אנחנו לא מאפשרים לו להמשיך ולהתקיים. אף אחד לא משאיר במקרר אוכל שהתקלקל.

השאלות הללו לא נתנו לי מנוח - לא הצלחתי למצוא להן תשובות. אין בתורה דברים סתם שהרי היא תורת אמת. איפה שהוא חייב להיות הסבר טוב לכל זה. הסבר טוב זה נחמד - אני מחפש הסבר מעולה! חייב להיות רובד אחר של אמת שמונח כאן אבל כנראה איננו גלוי לעיני.

אז חיפשתי בכתובים: בתורה, בגמרא, בדברי חסידות ובזוהר. ושאלתי רבנים: חלקם לא הבינו מה אני בכלל רוצה וחלקם ניסו לעזור. בשלב הזה מצאתי תשובות חלקיות וממש לא מספקות.

והאמת שמכאן זה רק הלך והסתבך.

ביהדות אנחנו מאמינים באחדות השם: שהוא היחיד שמאחד את כל כוחות הבריאה, שהוא המקור לכל כוחות הבריאה. לא יכול להיות מצב שבו יש ריבוי אלוקיות בעולם - זה מנוגד לבסיס האמונה שלנו. אבל מצד שני:

- בכל בוקר בתפילה אנחנו קוראים את הפסוקים הבאים: "מי כמוכה באלים אדני" (שמות ט"ו י"א)

- ובקבלת שבת אנחנו אומרים: "כי אל גדול יקוק ומלך גדול על כל אלהים" (תהילים צ"ה ג)

- ובסוף כל תפילה ב"עלינו לשבח" אנחנו אומרים "ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד" (זכריה יד ט): כלומר, ביום ההוא, בגאולה יהיה השם אחד - כלומר שעד הגאולה (כרגע) הוא לא אחד?

ויש עוד.

מול הדברים האלה עומד המגיד ממזריטש שאומר בדרשתו על אותו פסוק ממש: "לא יהיה לך אלהים אחרים" – "וכי חס ושלום יש אלהים אחרים"?

אז בכתובים אומרים שיש אלקים אחרים - שזה לא הגיוני.

וחכמים אומרים שאין אלקים אחרים - שגם זה לא הגיוני.

ואני הקטן כבר משתגע - כי אני יודע בוודאות שיש אלקים אחרים.

איך אני יודע? - פגשתי אותו!

בתחילת דרכי בעולם התשובה "נפתחתי" מבחינה רוחנית. הייתי צמא לחוויות רוחניות - "להרגיש" את העוצמה והמתיקות של הרוחניות. הייתי צמא לזה - אפילו עוד לפני שהגעתי ליהדות. אכן זה היה נפלא א-ב-ל היו גם אירועים מוזרים. באיזשהו שלב הופיע לי בחלומות דמות שכולנו מכירים: זאת עם החלוק הלבן והזקן המעוצב - משיח השקר של הנוצרים. והוא מחייך ומזמין ומושיט ידיים - מציע להצטרף אליו. אני זוכר שבחלומות דחיתי אותו.

בזמן אחר התגלגלו לידי כתבים של הבודהיסטים שהיו מעניינים ואמיתיים ומושכים - אבל קצת יותר מידי. העניין הוא שברוחניות כשמשהו מתוק לך מידי - כנראה שהוא רעיל.

בדיעבד, הסביר לי רב שהתייעצתי איתו שכאשר מישהו נפתח לרוחניות - הוא מושך אליו גם נציגים רוחניים של עולמות הטומאה והשקר - שמנסים לגייס אותו אליהם. בכלל, אנחנו תמיד בהתמודדות עם היצר הרע שמנסה להתנגד לקדושה. אבל כשמגיע מישהו חדש ל"שכונה" - הוא הופך להיות יעד לגיוס של הכנופיות השונות. בלשון הקבלה אותם כוחות המנוגדים לקדושה נקראים קליפות.

נסיונות הגיוס הללו היו מזעזעים אך גם מאד חינוכיים כיוון שהם שרטטו גבול ברור בין קדושה לטומאה. הם הבהירו לי שמאחורי סיפורי הנוצרים עומד כוח רוחני שמגייס מתנדבים. שהבודהה, מרוב מתיקות, מרעיל אותך ומרחיק אותך מהקדושה.

והם לימדו אותי שיש שורש רוחני חי ופעיל מאחורי נציגי הטומאה בעולמנו - שיש באמת אלקים אחרים.

החוויות האלה רק העצימו וחידדו את התסכול שחשתי מול השאלות הקשות ששאלתי מקודם.

הן לא נתנו לי מנוח. זה הפך להיות "הכל או כלום" - או שהכל אמת או שהכל שקר. אם הקב"ה יחיד - אז למה יש "שכפולים" שלו? למה חכמים מתכחשים לעובדה הזו? במה אני מאמין? במי אני מאמין? האם אני מאמין באל האמיתי או המזוייף? מה כאן אמיתי?

השם ישמור ויציל.

לאט לאט, במשך זמן ארוך, הערפל התפזר. התחילו להגיע תובנות ורעיונות שעזרו במעט למצוא את הדרך בסבך. הפלונטר לאט לאט נפרם ונגלו בפני אוצרות.

אז ככה:

עולמנו נברא מתוך שילוב של שני כוחות מנוגדים ומשלימים - כוחות הקדושה וכוחות הטומאה (הקליפות) - כתבתי על כך בעבר: כאן וגם הזכרתי זאת כאן. "זה לעומת זה עשה האלקים" (קהלת ז יד) כלומר - כוחות הטומאה כנגד כוחות הקדושה.

הקב"ה ברא את העולם בצורה כזו - הוא הבורא והוא המחייה את הכוחות השונים - גם את הקליפות. העניין הוא שהקליפות מקבלות חיות מצומצמת - כזו שמקיימת אותם אך מקשה עליהם לגדול. בלשון הקבלה זה נקרא חיות של "אחור באחור" (ניתן להרחיב כאן). הקשר ביניהם (בינם לבין הבורא) משול לשני אנשים העומדים עם הגב זה לזה - האחור של זה פונה לאחור של זה.

מכאן אנו מבינים את דברי המגיד ממזריטש בצורה עמוקה יותר: אלמלא הקב"ה מחייה את הקליפות אזי אין להן קיום. כלומר באמת, בשורש, אין אלקים אחרים זולת הקב"ה. השורש הוא אחד - והוא מצמיח ענפים שונים - לפעמים גם ענפים סוררים.

מצד שני - השם אומר במפורש: "לא יהיה לך אלקים אחרים".זאת אומרת שהוא גם נותן חיות לאותן קליפות וגם אומר לנו לא להתעסק איתן.

הרב אשלג זצ"ל ב"הקדמה לספר הזוהר" שואל (אות ג) שאלה דומה. הוא גם עונה על כך (אותיות י-יב) ומסביר שהחלוקה הזו הכרחית. הוא מסביר שכל אדם עובר תהליך פנימי ושעליו להמליך את הקדושה (הנשמה) על הגוף (שהוא השתלשלות של עולמות/מרכבות הטומאה).

גם ההסבר (המופלא) של הרב אשלג לא הניח את דעתי. הרי כוחות הטומאה מקבלים ביטוי אדיר ועוצמה בלתי מוגבלת בעולמנו. הם אמנם קיימים כי הם מוכרחים להתקיים - אבל למה בכאלה עוצמות? מה הופך אותן מדבר הכרחי בבריאה לדבר כל כך מרכזי? במילים אחרות: מה "מגדל" אותם מעבר לפרופורציות שקבע להן הבורא (שהרי רוב העולם עדיין בגדר עבודה זרה)?

ההסבר לזה רמוז במילה "לך" - לא יהיה לך אלקים אחרים. מי שהופך את הקליפות לבעלות חיות ותוקף - זה בעצם אתה, זה שלך. מי שמשקה ומטפח ומגדל את אותם ענפים סוררים (כוחות הטומאה) זה אתה. כפי שהזכרנו השם נותן חיות מצומצמת אבל הכוח שמגדל ונותן תוקף לקליפות הם בני האדם.

התובנה הזו שינתה אצלי משהו.

אם עד עכשיו הבנתי שמרחב ההשפעה שלנו הוא בעולם הזה, הגשמי - אז כעת זה התרחב גם לעולמות הרוחניים.

מלכתחילה, אנחנו שותפים של הקב"ה בבריאה. באופן רציף ופעיל - אנחנו (בני האדם) שותפים ומשפיעים על העולם ומה שקורה כאן. אנחנו (בני האדם) לא רק משפיעים אלא משלימים את הבריאה והופכים אותה לשלמה. יש לכך דוגמאות רבות: השם בורא חיטה ואנחנו צריכים לעמול כדי להוציא ממנה לחם, אנחנו "מתקנים" את גוף התינוקות על ידי הסרת הערלה וכולי. רבי עקיבא מסביר את זה הרבה יותר טוב ממני - מוזמנים להעמיק בזה כאן ואף בדבריו הנפלאים של המהר"ל מפראג כאן.

אנחנו לא סתם שותפים, בתהילים (ח, ו) כתוב על האדם: " וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט, מֵאֱלֹהִים; וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ" - האדם הוא (רק) קצת פחות מאלקים.

בכדי להפוך את המצוי בטבע לשלם - נדרשת פעולה אנושית. בכדי להתקדש זקוק הטבע להתערבות אנושית מדוייקת. אבל מסתבר, שכוחו של האדם לשנות אינו מוגבל רק לחוקי הטבע - בכוחו להשפיע ולשנות גם מציאות רוחנית. בכוחו של האדם או לעסוק בקדושה ולחזק את השפעתה בעולם או (להבדיל) בכוחו להצמיח ולטפח את כוחות הטומאה את "האלקים האחרים". לבני האדם יש כח השפעה כל כך רב בבריאה עד שהם מסוגלים להצמיח ולטפח "אלקים אחרים". אותו (או אותם) אלקים אחרים, בעצם "מתפרנס" ומתקיים מכוחם של בני האדם.

האם אי פעם מישהו חשב או ידע שהוא קיבל לידיו כזה כוח אדיר?

זה היה רגע של וואו!

אבל רגע אחד - השפעה יכולה לעבוד לשני כיוונים: כיוון טוב ורצוי או חלילה ההפך. לבני האדם ניתנה האפשרות לא רק להשפיע בעולם אלא אף לחבל בו. במציאות הגשמית אנחנו רואים כל הזמן כיצד נראה השפעה מזיקה (בשינויי האקלים, למשל). החידוש הוא שזה תקף גם ברוחניות - גם ברוחניות אפשר לקלקל. בכוחנו ליצור, לטפח ולהמליך עלינו כוחות רוחניים אחרים מהקב"ה.

השאלה שניקרה לי בראש היא איך הקב"ה מרשה לכזה דבר לקרות?

למה הקב"ה מאפשר לבני האדם לקלקל - לא רק בגשמיות אלא גם ברוחניות?

איך הקב"ה מאפשר לבני האדם להשפיע כל כך עד כדי "תחרות" איתו? הרי זה כמו לתת אספקת נשק קבועה לצבא של האויב.

גם לתשובה הזו לקח זמן להגיע והיא זיעזעה אותי גם כן.

התשובה היא: חופש בחירה.

נסביר: אחד העקרונות הבלתי מתפשרים של הבריאה הוא חופש בחירה. אנחנו יודעים מסיפורי הבריאה שבני האדם מתחו את החופש הזה עד הקצה (וגם חטפו על זה במבול) - וממשיכים למתוח גם בימינו. השאלה היא עד כמה הקב"ה מאפשר לנו למתוח את חופש הבחירה - מהם גבולות הגזרה? האמת שאין כאלה.

כאשר הקב"ה מאפשר לבני האדם לטפח כוחות שמנוגדים אליו ("אלקים אחרים") - זה אומר שחופש הבחירה הוא מוחלט ורחב מאד. הקב"ה מאפשר לנו בחירה אמיתית בתחליפים שלו ומאפשר לנו להחיות אותם ולטפח אותם. במילים אחרות, אומר לנו הקב"ה - ישנה בחירה חופשית בעולם, חופשית באמת. רוצים לדעת עד כמה חופשית - גם אני חלק מהבחירה החופשית שלכם. כדי ש"המשחק" יהיה באמת הוגן - גם אני משתתף בו, אומר לנו הקב"ה. הקב"ה שם את עצמו כחלק מהבחירה החופשית האמיתית.

האמת היא, שבכדי לחדד עד כמה הבחירה החופשית היא מהותית - הקב"ה הלך אפילו רחוק יותר מזה.

הוא בחר להיות "נעלם" - נסתר בעולם (המילה 'עולם' מלשון 'העלם'). הוא נוכח אבל לא גלוי - בכוונה! מצד אחד יש כאן חוסר הגינות מסויים. אם הוא מסתתר - זה אומר שנוצר מעין ואקום שאותו ממלאים בשמחה כוחות הטומאה - כפי שהדגמתי מקודם. כאן מונחת בחירה אמיתית. לבחור לעבוד אליל שהוא מוחשי ונתפס - זה דבר חלש מאד, כי תמיד יהיה אליל אחר "שווה" יותר, "חזק" יותר, "מעודכן" יותר - כלומר האמונה באותו אליל תלויה במה שהוא נותן בחזרה. אמונה בבורא מופשט, שאינו נתפס בחושים - היא בחירה שמבוססת רק על אמת וכאן גם עוצמתה.

נסכם:

"לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֱלֹקים אֲחֵרִ֖ים עַל־פָּנָֽי" בפשט - משרטט גבולות גזרה של הפולחן הרצוי. מצד שני - עצם זה שקיבלנו כלל יסודי כל כך במעמד הר סיני - מלמד אותנו משהו מעבר. הוא מלמד על כוחנו האדיר המסוגל להשפיע על כלל רבדי הבריאה - הגשמית והרוחנית. אם נבחר נכון - העולם יתקדש ויתפתח. אם נבחר לא נכון - עלול להיוצר קלקול גדול. עצם זה שכוחות הטומאה עדיין קיימים ומשפיעים בעולמנו מדגים לנו עד כמה גדול הקלקול.

בנוסף, חייבת להיות בעולמנו בחירה, כך קבע הבורא.

כדי שהבחירה תהיה הוגנת ואמיתית - חייב הבורא לשים עצמו כחלק מאפשרות הבחירה. בחירה חלקית היא לא באמת חופשית.

הדיבר השני משרטט לנו את ההנהגה הרצויה - דווקא בגלל כוחנו הרב ודווקא בגלל חופש הבחירה. כוח עצום וחופש להשתמש בו מובילים תמיד לקלקול נורא - ללא הכוונה נכונה. מול כאלה עוצמות וכאלה משמעויות נדרשת הכוונה אלקית, כזו המתקבלת בהר סיני.

אין הדבר אומר שהבחירה נעדרת אלא היא מופיעה במלא תפארתה. היא איננה עוד אופציה המונחת על השולחן אלא בדבר הנסתר ומתחמק. הבחירה בדבר שאיננו גלוי ומופשט - חייבת להיות בחירה אמיתית. רק זו וכזו - מאירה את האדם והעולם יחדיו.

גיליתי שערכו של האדם רב מכפי ששיערתי בראשונה ושבעצם גבולות כוחו אינם ברורים. לשם כך צריך הכוון ודיוק - על מנת שיהא האדם בונה ולא הורס, מחיה ולא ממית, מקיים את העולם ולא מכלה.

מספר הערות חשובות:

הפוסט מפורסם בהסכמת הרב פינחס תורגמן היקר - פוסק הלכה הבקיא בנושאים אלו.
אין אנחנו עוסקים בשום צורה בעצמותו של הבורא. אין לנו בזה הבנה וחקירה. כל הדברים שנכתבו כאן הם רק בכדי לבטא רעיונות מופשטים בשפה נוחה.
אני נושא תפילה שהדברים שהובאו כאן יהיו לתועלת הקוראים ושחלילה לא יביאו לכדי טעות או תקלה.
תודה לשלמה יעקובוביץ שסייע בחשיפה למספר מקורות נפלאים.
נעזרתי בהרבה מקורות, רוצה לציין כאן עוד שלושה חשובים שלא צויינו במפורש בגוף הדברים אך בהחלט השפיעו רבות ותרמו לי רבות בנושא:
- מאמר "כעובד לעובדא זו" - אל זר ועבודה זרה בהגות החסידית מאת ציפי קויפמן ז"ל - ניתן להוריד את המאמר כאן.
- סיכום שיעור של הרב אורי שרקי בנושא עבודה זרה - ניתן למצוא כאן